זוהר ארגוב - קול הזמיר לא ידום לעולם


ראשי | ביוגרפיה | דיסקוגרפיה | כתבות | הורדות | אודות האתר | הוסף למועדפים | צור קשר













הלילה האחרון
"היה לעצירים מין משחק כזה, 'תרגיל הקוקיה'. הם היו קושרים לולאה, מחברים את עצמם לסורג ועומדים עם הרגליים צמוד לקיר. זוהר ארגוב היה כביכול תולה את עצמו, אסירים קראו לעזרה, וכשהסוהר הגיע - הוא היה מבקש כדורים להרגעת הקריז". מפקד בית המעצר, הסוהר שמצא את גופתו, הפרקליט וגם אחיו של ארגוב, משוכנעים: זוהר לא שם קץ לחייו. ראש צוות החקירה על נסיבות מותו: "לפי הממצאים, זו לא היתה התאבדות". אז מה באמת קרה בתא המעצר ב- 24 השעות האחרונות לחייו?

בן 48 היה זוהר ארגוב היום לו נותר בחיים, ומן הסתם היה נשאר זמר משגשג ומצליח. בליל ה-6 בנובמבר 1987, נגדע הכל, וארגוב מצא את מותו בתא מספר 1 של בית המעצר בראשון לציון, כשהוא תלוי על סורג חלון וקרעי שמיכת צמר סביב צווארו. ארגוב תלה את עצמו, ועל כך אין עוררין, אך ספק גדול מוטל על העובדה שניסה להתאבד. החברים, הסוהרים, מפקד בית המעצר, כולם משוכנעים שהמוות הזה לא היה צריך לקרות.
עיתון "תל אביב" חזר לשבוע האחרון בחייו של המלך. לרגעי דעיכתו מהסמים, לפרשיית נסיון האונס בו נחשד, למעצר - וללילה האחרון, המסויט, שבסיומו הגיעה לקצה אגדת זוהר ארגוב.


משה מרוז היה עורך דינו של זוהר ארגוב בזמן המקרה, ובהמשך ייצג את משפחתו בוועדת החקירה שהוקמה לבדיקת נסיבות מותו:
"את זוהר הכרתי כשהיה עד תביעה במשפט שניהלתי. חקרתי אותו חקירה נגדית, והיה נראה לי שזה מצא חן בעיניו. כעבור כמה שנים הוא הסתבך בתיק של אחזקת נשק, ואז פנה אלי וביקש שאייצגו בערעור לבית המשפט המחוזי. הוא היה אז נרקומן, שנזקק לסמים באופן קבוע, וקיבל בשעתו תחליפי סם. מצד שני, בפגישה איתי הוא היה אדם אחר. אופטימי, עם חוש הומור. אני זוכר שתהיתי איך אדם, שנראה במצב כל-כך ירוד, לא איבד דבר מהחיות שלו.
"הוא הסתלבט אז על השוטרים שלידו, ושאל אם גם הם רוצים כדורים: 'אל תתבייש', הוא היה אומר לשוטר, 'תגיד כן ותקח'. היו לו תכניות שלא התאימו להתאבדות. הוא דאג למשל להופעות, לאמרגן. הוא מאד דאג לילד שלו, גילי, ולחברתו דאז, הלן שרעבי ז"ל.
"הדימוי שנוצר לו אצל אנשים, היה של נרקומן כבד במצב ירוד, אבל איתי הוא השתדל להיראות מכובד, להתלבש מכובד. היה לו ניצוץ בעיניים. הופעות, קשרים, רצון להילחם על העונש, על הגשת הערעור. את החשד לנסיון האונס הוא הכחיש: 'מה פתאום', הוא אמר, 'יש לי כמה בנות שאני רוצה, ואני יכול להשיג אותן איך שאני רוצה'.
"בבוקר השישי בנובמבר התקשרה אלי החברה שלו, ומיד אחר כך גם הגיעה למשרד. הייתי המום ולא קלטתי. מהר מאוד הגיעה אלי גם המשפחה. במשפחה חשבו שרצחו אותו, או התנכלו לו. אלה היו החשדות, ומכאן התחיל המניע לחקירה. זוהר לא היה מטומטם או טיפש. הוא הבין את המצב שלו, ולא היה אחד שרוצה להוציא מים מהקיר כשאי אפשר. הוא היה מציאותי לגבי האפשרויות שלי לעזור לו, ולא ציפה ממני לחולל ניסים. הוא שם לב לדקויות למרות מצבו. היו לו מיקוד נכון, חדות וחריפות. היה לו ברור שהוא ייצא מזה, ולי היה ברור, לאור זאת, שהוא לא התאבד. בכל מקרה, זו רשלנות. אחד כזה שמאיים בהתאבדות, צריך להיות מול היומנאי. כי הוא צעק וצעק, ואני זוכר שהוא טען ששוטר אחד אמר לו: 'נראה אותך גבר'.
"מה הוא רצה בסך הכל? עוד כדורים. בלי קשר אם היו נותנים לו או לא - לשמור עליו היו צריכים. העובדה שאיש לא נענש, מקורה במערכת שמגוננת על עצמה. זה שהוא צעק והיה נודניק ורצה כדורים? אז בסדר. נודניק זה בסדר, אבל זה לא אומר שאפשר להזניח אותו. ולהגיד שהוא היה בעייתי? לבית המעצר מגיעים אנשים בעייתיים, וזה חלק מהעניין להשגיח עליו. אולי אם היו נענים לצעקותיו, הכל היה נגמר בשלום.
"חשבתי על מה שהיה יכול להתרחש בתסריטים אחרים. אולי היה יכול להיות שם שוטר אחר, שהיה משגיח עליו טוב יותר. מספיק שהיה שם אחד בתא שלא נרדם, או שהוא עצמו לא היה נרדם, או שהיה שם שוטר רגיש, וזוהר היה יוצא, מתחתן, נגמל ומוציא תקליטים עד היום".

אילנה עורקבי היתה בזמן המקרה חברתו של אמנון עורקבי, אחיו של זוהר:
"את זוהר פגשתי חמישה ימים לפני מותו. כל היום הייתי אצל אימו, ובערב פגשתי חברה, שאמרה שיש הופעה שלו בבת ים, ושנלך. נכנסנו לאולם באמצע שיר, וכשזוהר ראה אותי הוא מאד התרגש. לי הוא נראה נורא עייף. משם נסענו עם ידידה שלו בשם אהובה לביתה שבתל אביב. הוא אמר לי: היום את לא הולכת הביתה. את נשארת לישון אצל אמא שלי, ובבוקר נלך לבקר את אמנון ואת אבשלום, האח השני שלו, שהיו עצורים שניהם. הסברתי לו שזה בלתי אפשרי, כי מדובר בביקורים בכלא. גם הוא ידע את זה, אבל הוא התעקש: 'אני חייב לראות את האחים שלי'. כאילו שידע שהוא הולך למות ורצה להיפרד מהם.
"לפני שעזבנו את ביתה של אהובה, הוא כתב לי הקדשה: 'לאילנה, אל תהיי זאנווא', כאילו זונה, 'עם גברים. תשמרי על עצמך'. היתה לו חבילה ענקית של כסף, והוא נתן לי כדי שאשמור אותה. אני זוכרת שאמרתי לאהובה: 'תראי כמה כסף, שלא יעשה שטויות'. ואז הוא שמע ונפגע, ואמר: 'תביאי, תביאי את זה בחזרה'. החזרתי לו, והוא ביקש שאתלווה אליו.
"נסענו לאיזה מועדון קטן, שם פגשנו את ישי לוי. זוהר הביא לו את הכסף, ולוי אמר לו: 'ניפגש אצלך בבית'. זוהר, אני ועוד בחורה נסענו במונית, ואמרתי לו: 'אני חייבת להיות בבית'. הרגשתי שאני לא רוצה להיות שם. המונית הורידה את כולנו בחולון. זוהר ירד עם הבחורה ויחד הם הלכו לדירה של ישי. לי הוא נתן כסף למונית ונסעתי משם. השעה היתה חמש לפנות בוקר של יום ראשון. בערב של ראשון קיבלתי טלפון מאהובה, ששאלה מה קרה באותו יום. היא זו שסיפרה לי שזוהר עצור על ניסיון לאנוס את אותה בחורה, בבית אמו".

דוד פרוש היה הקצין התורן בבית המעצר של ראשון לציון בעת המקרה, וכן האחראי הישיר על תא מעצר מספר 1, התא של זוהר. היום הוא גמלאי של המשטרה, בעל צימר בשלומי:
"עבורי האירוע התחיל בשעה שש בערב, כאשר נכנסתי לתפקיד. הוא כבר היה יומיים בתא מספר 1, יחד עם שני עצורים נוספים. עם תחילת המשמרת שלי, זוהר התחיל לצעוק. הוא היה בקריז ורצה סמים. במקרים כאלה בדרך כלל היינו מביאים את הרופא, שנתן לעצור מנה של וליום. במקרה של זוהר, המנה לא 'גירדה' את הכמות האמיתית שנדרשה לו.
"זה היה היום השחור שלי. זוהר כל הזמן צעק, ואני שהיתי כמעט כל המשמרת שלי בבית המעצר, במקום להיות עם אנשים בחוץ, בשטח.
"בסביבות עשר או אחת עשרה בלילה הוא התחיל ממש להשתולל ולעשות הצגות, כאילו הוא רוצה להתאבד. הוא לקח שמיכה, קרע ממנה חתיכה, עשה לולאה, קשר אותה לסורג החלון, ועשה עצמו כאילו הוא חונק ומושך, מהדק ומרפה. כמובן שלא יכולתי לראות זאת ולהבליג. ברגע שהוא ראה אותי, הוא כאילו היה יורד ומתרצה. גם החברים בתא אמרו לו: זוהר, תפסיק. זה היה כאילו הוא רוצה למשוך תשומת לב. "הוצאתי אותו החוצה והסברתי לו שזו לא דרך, ולא פתרון. אחר כך נסעתי לתחנת מגן דוד אדום בראשל"צ, והתחננתי לרופא התורן שייתן לי כמה כדורי וליום, כדי למנוע אפשרות שמשהו יקרה במשמרת שלי.
"כשחזרתי הוא באמת נרגע מעט. אבל אחרי חצי שעה, הוא כרך את השמיכה סביב צווארו, ושוב הוצאתי אותו החוצה. הוא אמר לי: 'לא יעזור, אני רוצה סם'. ברור שלא יכולתי לתת לו. פחדתי שהוא יממש את איומו, אז כבלתי אותו באזיקים בידיים. החברים התחילו לומר לי: 'די, הוא יהיה בסדר, נשגיח עליו, נטפל בו'.
"אני לא יודע אם הוא היה החלטי ברצון שלו להתאבד, אבל הוא היה בקריז בצורה בלתי רגילה. אני חושב שהוא יותר רצה תשומת לב, ובסופו של דבר לגרום לנו להביא לו סם. המשטרה אינה מספקת סמים הרי, והוא יודע את זה. אחר כך כבלתי אותו לחלון עם הידיים למעלה.
"קצת לפני ארבע בבוקר הוא נשבע והבטיח שיהיה ילד טוב. הוא אמר שהוא עייף, שילך לישון, וביקש שאתיר אותו מכבליו. אלה היו מלותיו האחרונות - שהוא מבטיח להתנהג בסדר ושהוא לא ינסה להתאבד.
"בסביבות ארבע בבוקר נכנסתי פנימה לתא, וראיתי שכולם ישנים. שמחתי שהנה מגיע הבוקר וסיימתי את המשמרת בשלום. רציתי לתפוס תנומה קלה ואמרתי ליומנאי שאני עולה לנוח, ושאם יש רחש הכי קטן, שייתן לי צעקה ואני ארד צ'יק צ'ק. עליתי למעלה ולא הספקתי לישון. התהפכתי, היה לי חוסר שקט נפשי, לא יודע למה. ואז, בארבע בבוקר, שמעתי צעקה.
"ידעתי שמשהו קרה. רצתי למטה והוא כבר היה תלוי. אנשי החדר ישנו, היומנאי אמר לי: 'דוד, בוא מהר, זוהר תלה את עצמו'. תפסתי את זוהר, הרמתי אותו, שחררתי את החבל והוצאתי אותו לפרוזדור. ניסינו לעשות החייאה, תוך הזמנת ניידת טיפול נמרץ, שהגיעה תוך דקה-שתיים, אבל זה כבר היה מאוחר מדי".

אמנון עורקבי הוא אחיו הצעיר של זוהר ארגוב, אז אסיר בכלא ניצן:
"התעוררתי בשש בבוקר. אני זוכר שפקחתי את עיני, ואחד מהבחורים שישב איתי בתא, הסתכל עלי וחיכה שאתעורר. הוא אמר לי: 'אמרו ברדיו שזוהר ארגוב התאבד'. התרגזתי ועניתי: 'אם אתה לא סותם, אני קופץ עליך'. גם ככה הייתי במצב רוח איום ונורא בגלל זוהר.
"ואז הבחור מהתא אמר: 'אני מדבר ברצינות. הודיעו בחדשות שהוא התאבד בבית המעצר בראשון לציון'. כשהוא אמר ראשון לציון, חטפתי את מכת חיי. הבנתי שזה אמיתי, כי אף אחד חוץ ממני לא ידע שהוא בראשון. מכאן הבנתי שזה סיפור מאד אמיתי. קפצתי מהמיטה ונתתי שתי בעיטות לדלת, משהו שאסור לעשות, בטח שלא לפני ספירת הבוקר. היומנאי רץ אלי כבר עם המפתחות ביד, ואמר: 'תירגע, אמנון. אני בא לפתוח לך'. זאת אומרת, שהוא ידע לפני מה קרה.
"לא השתוללתי. נראיתי רגוע, אבל הייתי גמור. אין מלים שאפשר בכלל לתאר את ההרגשה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ביקשתי שיחת טלפון דחופה. שאלו לאן, ועניתי 'לכלא באר שבע', שם ישב באותו זמן אחי אבשלום. פחדתי שהוא יעשה לעצמו משהו, יחתוך ורידים או יקבל את זה קשה. נתנו לי לדבר איתו. הוא אמר שהוא בסדר. אמרתי לו שלא יריב עם הסוהרים, כדי שלא נבזבז את הסיכוי הקלוש לצאת ללוויה. במרפאה ביקשתי בקבוק אדולן שלם שיחזיק אותי. הרופא חתם לי מיד.
"בסוף יצאנו כולנו ללוויה. גם שם לא בכיתי. אני זוכר שהביאו אותי כבול, ידיים ורגליים. הייתי מושפל וכועס. כעסתי עליו שהוא שיחק משחק אסור. הוא לא התכוון להתאבד. הוא היה בקריז. כעסתי על זה שהוא, אחי הבכור, אכזב אותי. זוהר היה עייף מהחיים, אבל לדעתי לא היה לו אומץ להרוג את עצמו".
תגובת דובר משטרת ישראל: "האירוע התרחש לפני 15 שנה. אין באפשרותינו להמציא כעת את ממצאי הדו"ח או להתייחס לטענות עורך הדין על התנהלות המשטרה".



לרשימת הכתבות המלאה


























קול הזמיר לא ידום לעולם - אתר המעריצים של זוהר ארגוב. מאז שנת 2001